מאז שהתחלתי ללמוד אייקידו במעיין צבי (אייקידו כרמל) לפני 8 שנים פנטזתי על חלום בו אני נוסע ליפן להתאמן בדוג׳ו מסורתי (בית ספר לאומנות לחימה) ממש כמו בסרטים. באותו הזמן הרגשתי שזה חלום שלא שאגשים לעולם.

אייקידו היא אומנות לחימה יפנית המבוססת על ערכים של כבוד, אהבה לזולת ומשמעת. אין קרבות באייקידו אלא רק שיתוף פעולה. פעם אני תוקף וחברי מגן. כשאני תוקף אני עוזר לחברי ללמוד להגן על עצמו והוא עוזר לי לתקוף בצורה יותר נכונה. בקיצור הרבה שיתוף פעולה ועזרה הדדית וזו הסיבה שאני כלכך אוהב להתאמן באייקידו.

באופן מוזר, מאז שעזבתי את הדוג׳ו במעיין צבי האהבה שלי לאייקידו נרדמה ומצאתי אהבה אחרתבקסי. עכשיו אנחנו נשואים ועד לפני שנתיים גרנו בלונדון לפני שיצאנו לטייל בעולם. תוכלו לקרוא טיפה יותר על הסיפור שלנו פה. בכל מקרה, תוך כדי החיים בלונדון, העבודה העמוסה, הבילויים, ההצגות והטיולים לא ממש מצאתי מקום לאהבה הנשכחת שלי. השארתי אותה על מינון מחשבתי נמוך, מידי פעם היא קפצה לתודעה והלכתי לכמה אימונים בלונדון אבל לא באופן רציני.

גם בביקוריי בארץ בשנים האחרונות, למרות שממש רציתי, לא העזתי לבקר בדוג׳ו במעיין צבי לאימון. למה לא? אולי לא רציתי לאכזב את המורה שלי, אולי לא רציתי להודות בעובדה שזנחתי אותה (האהבה) לתקופה כלכך ארוכה בלי סיבה אמתית.

בכל מקרה, בביקורי האחרון בישראל היו לי כמה ימים בבית והפעם החלטתי שאני חייב להתגבר על התסביכים המוזרים שלי וללכת לאימון עם איתן סנסיי בדוג׳ו שכלכך קרוב ללביברגע שנכנסתי לדוג׳ו, קדתי בכניסה למזרן והתחלתי להתאמן הרגשתי כאילו שנכנסתי למכונת זמן וחזרתי 7 שנים אחרונה. ברגע הזה הבנתי שלפעמים פחד הוא דבר מוזר וזה מרגיש got damn good להתגבר אליו. למרות שהגוף שלי קצת יותר קשה מפעם ושאני בקושי זוכר מה לעשות הרגשתי אותה מתעוררת וגדלה בלבי ממש כמו פעם.

אזאני נווד דיגיטלי, בלוגר טיולים, בלי שכר דירה, בלי ילדים, בלי הרבה התחייבויות. בקסי, אהובתי, כלכך עסוקה בתחילת שנת 2018 ויש לה מלא דברים לעשות. ולי יש חלום. חלום שתמיד היה בגדר הפנטזיה ופתאום הוא נראה אפשריהחלטתי שאני נוסע ליפן להגשים חלום.

ועכשיו אני יושב על ספסל עץ נמוך המשקיף על מדרגות עץ עתיקות יומין המובילות למזרן אימונים מסורתי, תחת גג יפני מסורתי ובין החלונות אני רואה את התמונה של המאסטר הגדול, אוסנסיי, שלימד אייקידו בדוג׳ו הזה ובטוח ישב על אותו הספסל וראה את אותו המראה במאה הקודמת.

הפוסט הזה נכתב במסגרת פוסט ״בלוג הופ״ (שרשרת פוסטים) בה הבלוגרים בקבוצה המדהימה שלנו (בלוגרים ישראלים) כותבים על אהבה ומובילים אחד לשנייה.

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המדהים הבא בסדרה של שירה על האהבה שלה למטבח. שירה היא בלוגרית אוכל מדהימה בשם ״מנסה במטבח״. איך הייתי מת לאיזה משלוח משירה אליי לדוג׳ו ביפן – אני רק אוכל אורז ורוטב סויה. שירה הבטיחה שהיא תכין לי את העוגה הזו כשאגיע לארץ 🙂