ידעתי שאני רוצה לבקר בישראל בקיץ הקרוב אז יצרתי קשר עם אלון ריבקינד ובלי לחשוב יותר מידי רשמתי את שנינו לקורס צלילה חופשית באילת למתחילים. באתר של בית הספר לצלילה חופשית של אלון כתוב שהעומק המקסימלי שאפשר להגיע בקורס הוא 20 מטר – הכי עמוק שאי פעם צללתי ללא אוויר היה 5 ולא האמנתי ש-20 זה אפשרי. בכל מקרה הלכתי על זה.

חודשים אחריי, מצאתי את עצמי באילת בבית הספר לצלילה חופשית של אלון. עם הרבה חששות מעורבות בהתרגשות רבה לשלושת הימים הקרובים.

בשיחת הפתיחה, אלון שאל מהן הציפיות שלנו מהקורס לצלילה חופשית (שלי היו להגיע יותר עמוק) ולמדנו איך לנשום נכון, איך לעצור את הנשימה ואיך לנשום אחרי הצלילה. למדנו על עולם הצלילה החופשית, איך הכל התחיל, איך לצלול באופן בטוח ופיזיולוגיה של הגוף.

לאחר התאוריה קפצנו לבריכה לשיעור על עצירת נשימה. אחרי שנרשמתי לקורס הצלילה החופשית ניסיתי בבית על הספה לעצור את הנשימה שלי והשיא שלי היה דקה וחצי, אך אחרי השיעור הזה הצלחתי לעצור את הנשימה מעבר לשתי דקות. כל זאת תוך כדי רגיעה מוחלטת, ניקוי המחשבות ומדיטציה.

לבשנו את החליפות, את סנפירי הצלילה החופשית (ענקיים!!), חצינו את הכביש ונכנסו לים. אלון הדגים את השלבים הבסיסיים לכניסה למים ותחילת הצלילה. אף פעם לא הייתה לי בעיה לצלול עם מיכל אוויר, אבל תמיד הרגשתי חשוף רק לצוף על פני המים, בלי לדעת מה מתחבא מתחת. התגברתי על הפחד הראשוני וצללתי בפעם הראשונה ל 7 מטר ולאט לאט התחלתי להרגיש במה מדובר.

הכל התחיל כשהייתי קטן, בקייטנה בקיבוץ מעיין צבי, בבריכה. הדבר שאני הכי אהבתי לעשות זה לנסות להגיע לקרקעית ב״עמוקים״. כשרק לגעת ברצפה נהפך לקל, התחלנו לזרוק מטבעות לקרקעית והראשון שהביא בחזרה את המטבע ניצח. מאז ועד לפני שלושה ימים, זה כל מה שידעתי על צלילה חופשית.

בשנתיים האחרונות, מאז שעזבתי את העבודה שלי ויצאתי לטייל, נחשפתי לכלכך הרבה מהעולם ימי. עשיתי קורס צלילה מתקדם (עם בלוני אוויר) באי אוטילה, שחיתי עם כרישי לוויתן, שנירקלתי במלזיה וזכיתי לשחות עם דולפינים מדהימים בהונדורס. התאהבתי בעולם הימי וגם למדתי עליו המון מבת זוגתי, בקס, על כמה נזק אנחנו בני האדם גורמים לו.

באוקטובר הקרוב אני ובקס נוסעים בחזרה לאי מאפיה בטנזניה, בו צללנו בפעם הראשונה עם כרישי הלוויתן, כדי לעשות מעשה. מסתבר שהכרישים האלו בסכנת הכחדה ובקושי יש מידע עליהם. לכן חברנו עם אפרו, דייג מקומי באי מאפיה שמארגן טיולי שנורקל עם הכרישים, ולמשך חודשים נעזור לו להפוך את העסק שלו לחברת סיורים אקולוגית. נסביר להם איך ללמד את הלקוחות שלהם יותר על כרישי הלוויתן ובכל פעם שהם רואים אותם איך לתעד את התצפית במאגר הנתונים העולמי.

הכי עמוק שצללתי עד היום היה 5 מטר ואני לא יכול לעצור את הנשימה שלי לזמן ארוך. אלו כישורים שאני כן צריך ללמוד כדי לעזור לאפרו לתעד את הכרישים שלעתים שוחים בעומק. החלטתי שכדי לתרום לפרויקט הזה כמו שצריך אני צריך ללמוד לצלול. לא צלילה עם מכלים ואוויר אלא צלילה חופשית.

ראיתי כמה סרטונים מטורפים ביו טיוב על צלילה חופשית ועל צוללים שהגיעו לעומקים מרשימים והרגשתי שהם יכולים להחזיק את הנשימה שלהם ללא הגבלה – תמיד ברוגע ושלווה מדבקת. קצת בקנאה תמיד חשבתי שיש בהם משהו מיוחד. שיש להם יכולות שלי אין ושאין לי סיכוי להיכנס לספורט הזה. ״האם צלילה חופשית זה בכלל בשבילי?״

ביררתי קצת יותר באינטרנט ופתאום מצאתי את הסרטון של אלון ריבקינד, שיאן ישראל לצלילה חופשית שכרגע מחזיק את השיא הלאומי לצלילה חופשית בנשימה אחת ל-120 מטר! 120 זהו עומק שגם עם מכלי אוויר כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו וזהו עומק מרשים לא רק בישראל אלא גם בעולם.

למחרת למדנו נושא חדש בצלילה החופשית בשם Dynamic בו הצולל מנסה לשחות כמה שיותר בריכות על נשימה אחת. למדתי שלצלול מהר מבזבז יותר מידי אנרגיה מלצלול לאט וזהו לקח שאולי שווה לקחת לחיים.

אחרי שיעור תיאוריה נוסף ומדיטציה עשינו מתיחות ויצאנו לים בפעם השנייה. הפעם העמקנו קצת יותר, בלי ממש להרגיש המדריכים האריכו את החבל בעוד כמה מטרים. מה שהרגיש מאתגר וקשה ביום א׳ הרגיש יותר קל ביום ב׳. הפעם צללנו ל-10 מטר כדי לבדוק האם אנחנו מאוזנים והתאמנו בחילוץ צולל במצוקה.

אגב העומק אף פעם לא היה העניין החשוב בקורס והמדריכים הזכירו את העומק של הצלילה רק כששאלתי אותם. הרעיון הוא יותר להירגע וליהנות מהזמן מתחת למים.

ביום האחרון של הקורס, אחרי צפייה בסרטונים שלנו מהיום הקודם, עשינו מתיחות, שמנו את הציוד וישר קפצנו למים הפעם לסטי”ל באילת. הסטי”ל הוא אחד מאתרי הצלילה הכי מפורסמים באילת, בעומק של-20 מטר, המושך מאות צוללי סקובה מידי יום. אני צללתי שם עם חבר לפני 10 שנים ואף פעם לא חשבתי שאחזור לשם בלי מכלים.

לאחר מספר צלילות חימום, התחלנו להעמיק, פעם באמצעות החבל ופעם עם הסנפירים. לאט לאט החבל התארך והצללית המדהימה של הסטי”ל התגלתה מהמעמקים. לפני הקורס לא האמנתי שאוכל לצלול ל-20 מטר אך הפעם בלי הרבה מאמץ ועם כל הטכניקות והטיפים שלמדתי בקורס הגעתי לתחתית בשלווה וברוגע.

הייתי בעבר שם למטה בסטי״ל עם ציוד על הגב, צילינדר אוויר, וסת בפה ועם הרבה רעש של הנשימות שלי – הפעם הגעתי לאותו מקום לבד, בלי ציוד, רק אני, הסטי”ל והים הגדול מסביבי. זוהי תחושה שלא חוויתי מעולם, שלווה אמיתית, אושר כנה ולמרות שאני עוצר את עצמי מלנשום, נגד הטבע שלי, אף פעם לא הרגשתי יותר חי.

אחרי הקורס, ביצעתי ראיון אישי עם אלון ריבקינד על מה מניע אותו לצלול עמוק יותר ואיך אנחנו יכולים לחיות חיים מלאי הרפתקה, צפייה מהנה.