אני עומד במרכז ונקובר עם בקס.
שתי קסדות, שני תיקי גב, שני קורקינטים, שני תיקי צד.
עשרות מצלמות מכוונות אל כיווננו והכתבים צועקים שאלות. הפלאשים מסנוורים אותנו וההמונים שואגים ומעודדים אותנו לקראת היציאה.
הטיימר הנוצץ סופר לאחור לקראת היציאה.
3…2…1… ויצאנו לדרך.
המציאות הייתה טיפה שונה. לקחנו אוטובוס בבוקר לכיוון מרכז ונקובר. נהג האוטובוס לא הרשה לנו לעלות את הקורקינטים לאוטובוס אז היינו חייבים לחבר אותם למתקן האופניים מחוץ לאוטובוס שלא ממש מיועד לקורקינטים. איכשהוא הקורקינטים שרדו את הנסיעה והגענו למרכז העיר בשלום.
נפגשנו עם שני אנשים. הראשון היה כתב נחמד מעיתון מקומי שראיין אותנו לעיתוןשלו. השני היה צלם צעיר ומוכשר בשם Shaurya שהציע לעזור לנו בצילומים ליום היציאה כדי שנוכל להשתמש בתמונות שלו לעיתונות, רשתות חברתיות ובלוגים – תודה רבה!
בקס הפעילה את ה GPS בפלאפון שלה ויצאנו לדרך. 5 דקות אחרי זה עצרנו בחנות של אפל לאסוף את הפלאפון שלי מתיקון.
זו לא הייתה ההתחלה מהדמיון שלי. התחלה טיפה יותר צנועה אבל שנינו הרגשנו מוכנים עד כמה שאפשר למסע שלפנינו.
היומיים הראשונים עד לגבול ארה״ב וקנדה עברו בלי תקלות. רכבנו בסביבות 40-50 קילומטרים ביום על המדרכות (כשהיו כאלו) ועל כבישים צדדיים. הקורקינטים תפקדו טוב, הציוד עבד כמו שצריך והנהגים נתנו לנו הרבה מקום על הכביש (חוץ מנהג משאית מניאק אחד שבקושי זז וכמעט העיף את בקס לשוליים – למזלנו לא קרה כלום). החלטנו שבכבישים עם מדרכה נבעט על המדרכה, על כבישים עם שוליים רחבים נבעט בשוליים ובכבישים בלי שניהם נשתלט על המסלול כדי שהנהגים מאחורינו יהיו חייבים לעקוף כמו שצריך – דרך רכיבה פופולרית של רוכבי אופניים.
מאז שחצינו לארצות הברית הכבישים נהפכו ליותר מחוספסים עם פחות שבילי אופניים אך הטבע לא הפסיק להפתיע לטובה עם נוף לאוקיינוס הפסיפי, הרים מושלגים, אגמים צלולים, נחלים, נהרות, יערות עתיקים ומישורים אין סופיים. מי היה מאמין שבשלושה ימים אפשר לראות כלכך הרבה.
את הלילות בילינו אצל משפחות שמארחות רוכבי אופניים או במחנות לילה בפארקים הלאומיים – עד כה תכננו את הכל מראש ועוד לא ממש העזנו לישון בשטח (לא חוקי בארה״ב) או לבקש מאנשים רנדומליים לישון בגינה שלכם.
אני ובקס מכינים סרט על המסע שלנו כדי לתמוך בגיוס הכספים לבניית בית ספר באפריקה ולכן פרסמתי פוסט על המסע בקבוצות פייסבוק של טייסי רחפנים לאורך המסלול שלנו כדי למצוא טייס שיוכל לעזור לנו לצלם כמה סרטונים שלנו רוכבים על הקורקינטים מהאוויר. דייב מחברת Above It Media נענה לאתגר והוא פגש אותנו ביום הרביעי בבוקר ליד אחד הגשרים המרשימים שראיתי בחיי Deception Pass. לאחר שהוא המתמקם יצאנו לדרך והנה כמה תמונות מהרחפן:
באותו הלילה חנינו במחנה לילה ליד הגשר וממש לפני שנרדמתי שמעתי רעש מחוץ לאוהל מרקון (דביבון) יפיפה שחיטט בדברים שלנו. מסתבר שהרקונים ידועים לשמצה באיזור ומומלץ לקשור את שקית האוכל על חבל בין שני עצים כדי שהם לא יאכלו את הכל. ניסיתי לצלם אבל הוא ברח.
קמתי בבוקר עם הזריחה ולמרות שהייתה לי עוד שעה שלמה לפני שהחלטנו לצאת לא הצלחתי להמשיך לישון. ישנתי מעולה והרגשתי שהגיע הזמן לזוז. בקס עדיין ישנה אז ניסיתי לזוז כמה שפחות כדי לא להעיר אותה מהרעש של המזרנים המתנפחים (רועשים אך נוחים מאוד). מצאתי את האייפון שלי וחיכיתי שהוא ידלק. אני מודה שזה לא הפתיחה הכי פואטית לבוקר בטבע אך רציתי לראות את התגובות על הפוסט המתוזמן שפרסמתי בפייסבוק עם הראיון שלי בתוכנית של אברי גלעד כמה ימים לפני כן. עלה לי חיוך גדול כשקראתי את כל הפרגונים של כולם – תודה! בנוסף קיבלתי שני אימיילים מאנשים יקרים שהציעו לארח אותנו בבית שלהם בדרך עד שנגיע לסיאטל
ארזנו את כל הדברים ויצאנו לדרך. בקס מונתה לנווטת היום ותכננו לבעוט בסביבות 50 ק״מ. להפתעתנו האפליקציה של גוגל מפות כללה גם את הפלגת המעבורת אז במקום 50 נשארנו עם רק 40 ק״מ נטו בעיטות. עלה לשנינו חיוך על הפנים והתחלנו לבעוט.
הירידה בכניסה לאתר הקמפינג הפכה לעלייה מאוד חדה ביציאה אך גם עליות חדות לא יכלו לבאס את החדשות של ה 40 ק״מ. עצרנו לארוחת בוקר בבית קפה קטנטן על הכביש הראשי בוא קנינו עוגיות וקפה אמריקאי עם שמנת.
המשכנו לבעוט בסביבות 15 ק״מ לכיוון העיירה Old Harbour דרך כבישים ראשיים עם שוליים יחסית רחבים. הרבה עליות וירידות. כשהגענו בסביבות 11 וחצי Old Harbour עצרנו במסעדה אמריקאית לארוחת צהריים. בגלל שלא החלטנו אם זו ארוחת בוקר או צהריים, אני קניתי מקושקשת עם לביבה ובקס פנקייקים. אני תמיד מעדיף מלוח על מתוק ובקס בדיוק ההפך.
יצאנו מהמסעדה והתחלנו לבעוט ואחרי כשתי דקות בקס הצביעה על הראש שלי ואמרה ״Where is your helmet?!״… אופס! ישר הסתובבתי וחזרה למסעדה והמלצרית חיכתה לי בכניסה עם הקסדה עם חצי חיוך.
המשכנו לכיוון המעבורת ושנינו התחלנו להתעייף מהיום הארוך. אך כאילו משום משום עצר רכב ירוק לפנינו והנהג התחיל ללכת לכיווננו. הרבה נהגים נתנו לנו מבטים מוזרים מאז תחילת המסע אבל אף אחד לא עצר בשבילנו. מסתבר שהנהג Khoa חבר בקבוצת פייסבוק של רחפנים בונקובר בא פרסמתי פוסט לפני כמה שבועות כשחיפשתי טייסי רחפנים לתעד את המסע שלנו. הוא זהה את הקורקינטים שלנו והחליט לעצור לומר שלום. היה תענוג לפגוש מישהו באופן רנדומלי ששמע עלינו ונהנו לשוחח עם המשפחה שלו. הוא הציע להוציא את הרחפן שלו ולצלם אותנו בירידה הבאה. הודנו לו מאוד, החלפנו פרטים ויצאנו לסגמנט האחרון של היום.
עלינו למעבורת עם הקורקינטים, השארנו אותם למטה באיזור הרכבים ועלינו לאיזור הישיבה בו להפתעתנו אנשי המעבורת השאירו פאזלים על השולחנות כדי להעביר את הזמן – איזה רעיון מגניב!
מקלחות חמות ״Warm Showers” הוא ארגון נפלא שמחבר בין רוכבי אופניים למארחים בכל העולם. ריקי הנפלאה ענתה לאימייל ששלחנו לפני כמה ימים והציעה לארח אותנו בביתה המדהים בעיירה Port Townsend שנמצאת בסוך חצי שעת ההפלגה במעבורת. לא רק שהיא פתחה את ביתה לשני אנשים זרים אלא גם שהיא פינקה אותנו בארוחת בוקר מדהימה, בירה, גלידה וארוחת בוקר מפוארת. ישנם כלכך הרבה אנשים נפלאים בעולם הזה! תודה לריקי, שריל, אמלי וקונור שארחו אותנו עד כה – אתם מעוררים השראה!
ידענו מראש שהיום השישי למסע הולך להיות ארוך, כ 55 ק״מ ואכן זה לא היה יום פשוט בעיקר בגלל ש 90 אחוז מהדרך הייתה בשוליים של כביש מהיר. למרות המרחק והרעש מהמכוניות, זה היה יום מעולה. שנינו הרגשנו חזקים יותר, הבעיטות יותר אפקטיביות והשרירים התחילו להתרגל למסע. עליות שבהתחלה היינו חייבים ללכת עכשיו אנחנו בועטים. מדהים איך הגוף מתרגל לשינויים כלכך מהר.
הגענו לבית המשפחה המארחת האחרונה שלנו לפני שני ימי המנוחה בסיאטל. לוסי וסקוט גרים בקצה גבעה באמצע היער במרחק של 20 דקות הליכה מהכביש הראשי. ממש בשום מקום. היה לנו ערב מדהים איתם, שני הכלבים המתוקים שלהם ו 5 הברווזים שרצו בגינה. לוסי מורה בבית ספר וסקוט מתוףף מקצועי בלהקה בשם Garage Heroes – מוזמנים להקשיבפה.
קמנו מאוחר, עבדנו על הפלאפונים כשעה כדי ארגן את האירועים בחודשים הקרובים, אכלנו ארוחת בוקר עם סקוט ויצאנו לדרך לכיוון סיאטל העיר הראשונה שלנו בארה״ב.
אני ובקס מגייסים תרומות עבור העמותה Africa’s Children in Education כדי לעזור לבנות בית ספר בטנזניה. מקום שאנחנו ביקרנו בו ואני יודע כמה בילדים הנפלאים בעיירה ווירי זקוקים לו.
אם קיבלתם השראה מהמסע שלנו אני אשמח אם תעזרו לנו להגיע ליעד גיוס הכספים שלנו – (אין תרומה קטנה מידי) אז כנסו ללינק הבא כדי לראות עד כמה גייסנו עד כה:
http://justgiving.com/kickingthestates
תודה רבה!
איפה גיל? בסיאטל.
תודה שקראתם את הפוסט שלי. אני שמח שיכולתי לעזור ולתת לכם קצת השראה לחיים וטיול הבא שלכם!
אם יש לכם שאלות או אתם רוצים לומר משהו, אני אשמח אם תשאירו תגובה (ממש פה למטה)!
רוצים לשמור על קשר ולקבל עדכונים, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם או בפייסבוק רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי!
הירשמו פה לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל טיפים על יעדים חדשים, מאחורי הקלעים ומדריכים שימושיים!
תודה על התמיכה בבלוג ״איפה גיל?״ - טיול מדהים!
גיל ובקס, אתם ממש מעוררי השראה! מאחלת לכם המשך מסע כייפי ומעניין!
תודה רבה על הפרגון והאהבה!
נפלא! הדרך בה אתה מספר על המסע, אחרי שכבר התחיל, ואיך עברו עליכם הימים הראשונים – בליווי התמונות – מרגישה שאני שם איתכם… מקווה מאוד שאתם מקפידים על מתחיות ושיחרור בסופו של כל יום "בעיטות", כדי לשמור על השרירים במצב תקין.
מאחלת לכ המון הנאה! ואין לי ספק שבהמשך הדרך תכירו עוד אנשים ומקומות נפלאים
אילנה – איזו תגובה כיפית! ממש נתת לי אנרגיה להיום. אנחנו מנסים כמה שיותר לעשות מתיחות כמו שצריך אבל זה משהו שאנחנו בהחלט צריכים להתמקד בו. תודה תודה תודה!
גיל. התאורים שלך כל כך אותנטים ומרגשים עד שאני מרגישה כאילו אני אתכם במסע. אוהבת מאוד
מקסימים.מקנאה ברמות שאין לתאר.
ענת – את מוזמנת להצטרף! אנחנו מאוד נהנים אך גם מתמודדים עם רגעים קשים, עליות, לוגיסטיקה, תקלות… אני מניח שזה חלק מכל מסע!