אתם זוכרים את הפעם הזו שיצאתם לחו״ל ונהג המונית התנהג טיפה מוזר, שפתאום שמתם לב שמשהו חסר או שמשהו פשוט לא נראה כשר? כמעט לכל מטייל יש חוויה שכזו.
החוויה האחרונה שלי הייתה כשהשארתי בטעות את המזוודה שלי על הסירה באגם אטיטלאן בגואטמלה וכששמתי לב הסירה כבר יצאה – איזה דביל. יצאתי מזליסט, לאחר בערב 3 שעות בהן חיכיתי בחושך על המזח הסירה חזרה עם המזוודה שלי – כמובן עם טיפ מתבקש לקפטן!
בעקבות המקרה הזה, החלטתי ליצור קשר עם כמה מהבלוגרים לטיולים האהובים עליי כדי לתת במה לכל הפאשלות שאי אפשר להימנע מהן כשמטיילים בעולם:
1. איילת מבלוג איילת מטיילת
לפני שנה נסענו לניו יורק. טיסה ארוכה, קונקשן במדריד, נחתנו בניו יורק מותשים. כשסוף סוף יצאנו מJFK, זכרתי משהו במעומעם לגבי איך מגיעים למנהטן במונית. אבל אז התלבש עלינו איזה נהג בגודל של מקרר ואיכשהו הוא שכנע את בעלי שהוא ייקח אותנו ספיישל עד המלון בעבור 98 דולר לא כולל מסים. זה נשמע לי מופרך לגמרי, התחלתי להתווכח אבל בעלי היה תשוש ואני עוד יותר והוא שכנע אותי שיאללה נלך איתו.
בעודנו צועדים אחריו למונית אני מבחינה בשורת מוניות צהובות ומבינה שעשינו טעות ואז אומרת לבעלי: שמע, לא מאוחר להתחרט, לא נראה לי כל הסיפור הזה. זה גם כפול במחיר ממה שאני יודעת והוא גם מוביל אותנו אלוהים יודע לאן. ובעלי אומר לי כל הזמן עזבי אותך את סתם חשדנית, שחררי. טוב, מגיעים למונית השחורה שלו, נכנסים פנימה והמקרר לא מחליף איתנו מילה למעט כשהוא שואל מאין באנו וגם לזה לא מגיב, כלומר בנוסף לכל הוא גם אנטישמי. וכל הדרך אני ממלמלת משהו פה לא בסדר משהו לא בסדר ובעלי אומר שחררי… לבסוף אנחנו מגיעים למלון שלנו, המקרר האנטישמי עוצר לנו בפינה חשוכה ומגיש לי את החשבון שהוא 148 דולר כולל מיסים וכולל טיפ שהוא כבר הכניס.
אני קצת בשוק, אך מגישה לו 150 דולר ורוצה כבר לצאת, אבל המקרר האנטישמי מחייך ומראה לי את השטרות שנתתי לו ואומר: תראי מה נתת לי? והוא מנופף בשטר של חמישים ושטר של דולר. נתת לי במקום שטר של 100- שטר של דולר. אני מיד מתנצלת, מחליפה את הדולר במאה ואנחנו יוצאים כשהוא מברך אותנו ב: Welcome to Manhatten. רק אחרי שנכנסנו למלון, קיבלנו את החדר ונכנסנו למיטה, רק אז קלטתי לאיזה עוקץ כפול נפלנו: בשנייה שלא שמתי לב הוא החליף את המאה דולר שנתתי לו בשטר של דולר שהיה מוכן לו מראש, וכך יצא ששילמנו 250 דולר על נסיעה ששווה לכל היותר 50 דולר. Welcome to Manhatten בתחת שלי… איחלתי לו בלב שיקנה בכסף הזה הרבה סמים ושימות מאובר דוז במהרה בימנו אמן. ובעלי למד בפעם האלף לא להתווכח איתי. רק שהשיעור עלה לו הפעם 250 דולר…
איילת מטיילת: www.ayeletmetayelet.co.il
2. רבקה מבלוג אוספת אוצרות
חווית הטיול הכי נוראה שלי הייתה בסיום הטיול הראשון שלי בשנת 1982. שלושה וחצי שבועות, פריז, מילאנו פירנצה רומא ואז נאפולי. הספקנו להניח את החפצים במלון, לאכול ארוחת צהריים ואז – תלשו ממני ברחוב את התיק שהיה תלוי עלי באלכסון ובתוכו כרטיסי הטיסה חזרה, הפילמים של כל הטיול ובעיקר – הדרכונים.
בנזוגי ואני התחלנו לרוץ אחרי הגנבים שמייד זינקו על וספה וברחו במעלה העיר.
אנחנו ברוב טפשותנו – רדפנו אחריהם. רק אחר כך בארץ הבנו את הטפשות הזו של המעשה שהיה יכול להגמר הרבה יותר גרוע. ההרגשה שנותרנו ללא פיסת הנייר הזו שמגנה עלינו כשאנחנו לא על קרקע בטוחה, היא איומה, אבל אני יכולה להגיד שלמדנו לקח. יותר זה לא יקרה לנו – אנחנו נושאים את המסמכים החשובים על גופנו במקום בטוח.
רק לפני חודש חזרנו בפעם ראשונה לרומא מאז. לנאפולי טרם חזרנו. אולי עוד נגיע.
אוספת אוצרות: www.ossefet-otzarot.com
3. נופר מבלוג מטיילת מחוץ לקופסא
ההתחלה הכי הזויה לטיול אחרי צבא:
במשך מספר חודשים אני וחברה שלי גלית, תכננו את הטיול הגדול שלנו לאחרי צבא להודו. קראנו חומר, עשינו ויזה וקנינו את כל מה שצריך לטיול.
כשהגיע היום הגדול, נפרדנו מהמשפחות לשלום וידיד משותף שלנו הסיע אותנו לשדה תעופה מהקריות (נסיעה של שעה וחצי בערך).
לפני הצ'ק אין הדיילת ביקשה לראות את הדרכונים. שתינו נתנו לה את הדרכונים ואז הדיילת אמרה לי ״תביאי לי בבקשה את הדרכון החדש, זה הדרכון הישן שלך". גלית אמרה "יאללה נופר תביאי לה את הדרכון החדש", אבל אני ידעתי כבר את האמת המרה. זה הדרכון היחיד שהבאתי איתי. ואין לי מושג איך הבאתי את הדרכון הלא נכון (עד היום זאת תעלומה מבחינתי). חיפשנו אותו בתיק, אבל באמת הוא לא היה. ובלי דרכון וויזה להודו אני לא יכולתי לטוס.
אני התחלתי לבכות וגלית התחילה לצעוק. אחרי כמה דקות התאפסתי על עצמי והתקשרתי לאחותי (בקריות) ואמרתי לה שהיא חייבת להביא לי את הדרכון הנכון. אחרי זה הלכתי לדלפק של אל על והפקיד שם ניסה לברר לי על טיסה אחרת להודו, אבל לא הייתה אף טיסה לשבוע הקרוב. בסוף הוא מצא לי טיסה לתאילנד ומשם להודו.
אחותי נסעה עם אמא שלי כמו משוגעת, אבל עדיין לא הצליחה להביא לי את הדרכון בזמן.
בינתיים גלית עלתה על הטיסה המקורית שלנו ואני חיכיתי לטיסת ערב לתאילנד.
בכיתי בלי הפסקה. כשעליתי למטוס אפילו הקפטן בא לראות מה קרה איתי. בסוף אחרי יממה הגעתי להודו וגלית באה לאסוף אותי מהשדה תעופה. וכל מי ישראלי שפגשנו בטיול ישר זיהה אותי כזאת שהביאה את הדרכון הלא נכון וכך בעצם התחיל הטיול להודו 🙂
מטיילת מחוץ לקופסא: www.myseretblog.com
4. ינינה מבלוג אפקים מטיילים
הרגע הזה שבו אני מבינה שאת נעלי הטרקים שלי שכחתי בתוך הג’יפ שחזר על עקבותיו מרחק 3 שעות נסיעה, ולפני 8 ימי של הליכה ולרגלי סנדלי שורש…
כידוע הפריט החשוב ביותר בטרק הוא נעלי ההליכה. במידה רבה הצלחת הטרק ורמת ההנאה ממנו תלויים בנעליים. נעליים שאינן מתאימות יצמיחו יבלות, ילחצו ובאופן כללי יאמללו את המטייל. לכן אני נוהגת לנעול את הנעליים על רגליי לאורך כל הטיסה, מלבד פעם אחת לפני טרק בהרי הפאן בטג’יקיסטן. חום יולי בארץ ובארץ היעד ,גרם לי לשנות ממנהגי ולנעול סנדלים לטיסה וליום הטיול בעיר. בעת היציאה לטיול בעיר השארתי את הנעליים בג’יפ ושם הוא נשכח.
אין ספק שפאניקה קלה השתלטה עלי. איך אלך במסלול הררי עם סנדלים? אי אפשר לחזור ולאסוף את הנעליים, ואי אפשר להישאר בתחילת המסלול. הצוות המקומי ממש ריחם עלי. כולם הציעו לי את נעליהם – נעלי צבא רוסיות, מגושמות, וגדולות עלי במספר מידות.
מה עושים? גם בטרקים כמו בחיים צריך קצת מזל. בטרק הזה הציוד נסחב על חמורים ולא על גב המטיילים ולכן הרשיתי לעצמי לחרוג קצת מהאריזה הספרטנית ולהוסיף עוד זוג נעלי התעמלות לאריזה. הנעליים האלה היו הצלתי.
אפקים מטיילים: www.travelingafeks.com
5. ערן מבלוג The Laughing Traveller
טיול אחרי תואר, אני בדרום אמריקה. אחרי משהו כמו חודש וחצי בפרו עוברים לבוליביה ועוצרים בלה-פז. התכנון הוא להיות כמה ימים ואז דרומה לסלאר (מקום מטורף אבל זה סיפור אחר).
חזרה ללה-פז אני מסתובב ברחוב עם שני חברים כשפתאום אני מרגיש כאילו מישהו דפק לי וואחד סמוכטה בעורף. אני מנגב את זה ואחרי כמה דקות שם לב שאין לי ארנק! כוייסתי. היה שם כרטיס אשראי שצריך לבטל… למזלי היה לי עוד כרטיס בחדר.
אחרי שדאגתי לביטולים צריך לקנות ארנק, איפשהו לשים את הכסף. קונה משהו מקומי כזה פלוס שרשרת כמו של ראפרים כזאת שקושרת אותו למכנס. יומיים אחר כך אנחנו באיזה שוק פשפשים ושוב אותו דבר! אבל הפעם עצרתי את הארנק בדרך החוצה מהכיס!! למרות זאת לא ראיתי את המניאק.
The Laughing Traveller: www.thelaughingtraveller.com
תודה שקראתם את הפוסט שלי. אני שמח שיכולתי לעזור ולתת לכם קצת השראה לחיים וטיול הבא שלכם!
אם יש לכם שאלות או אתם רוצים לומר משהו, אני אשמח אם תשאירו תגובה (ממש פה למטה)!
רוצים לשמור על קשר ולקבל עדכונים, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם או בפייסבוק רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי!
הירשמו פה לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל טיפים על יעדים חדשים, מאחורי הקלעים ומדריכים שימושיים!
תודה על התמיכה בבלוג ״איפה גיל?״ - טיול מדהים!
העלה בי הרבה זיכרונות מהטיולים. יופי של פוסט
תודה אורית! יש לך זכרון ספציפי שאת רוצה לשתף?
קראתי במתח!
תודה ליען גם אני התרגשתי מאוד לקבל את הסיפורים האלו בעבודה על הפוסט. אפשר ללמוד הרבה מכל סיפור 🙂
איזה דרמות. התבאסתי עם איילת, רבקה וערן, בכיתי עם נופר וטיפסתי על ההר עם ינינה (הלוואי).
תודה זיווה – מה שכיף שכולם מסתכלים בעבר עם החוויות האלו בחיוך.