טיול אל העבר, חזרה לגואטמלה והתבוננות אישית

לפני שנתיים בדיוק התחתנתי עם בקס, אך הסיפור שלנו מתחיל הרבה לפני – בגואטמלה.

גיל – טיול אחרי צבא, אחרי שלושה חודשים בארצות הברית, עבודה במחנה קיץ, פסטיבל ברנינג מן וטיול קצר במקסיקו. בקס – סיימה אוניברסיטה בלונדון והזמינה טיסה לגואטמלה כדי ללמוד ספרדית ולהתנדב עם צבי הים במרכז אמריקה.

נפגשנו בעיירה סן פדרו, השוכנת על שפת אגם אטיטלן היפיפה במרכז גואטמלה. שנינו נרשמנו לאותו בית ספר לספרדית ונפגשנו לראשונה ביום הראשון של הקורס. מהרגע הזה חיי השתנו לחלוטין.

במקום לחזור לארץ, לעבוד, להירשם לפסיכומטרי ולחשוב מה ללמוד מצאתי את עצמי מזמין כרטיס טיסה ללונדון לפגוש את המשפחה של בקס. בליתי איתה את החורף האנגלי הראשון שלי ובמהרה הזמנו כרטיסי טיסה לישראל שם בקס פגשה את המשפחה שלי.

אף פעם לא חשבתי שאני אגור מחוץ לארץ. תמיד למדתי בבית הספר כמה חשוב להישאר בארץ, בנוער העובד והלומד דיינו על ציונות ושינוי חברתי, בצבא ביקרנו בכותל ובסוכנות היהודית דסקסנו על כמה חשוב למנוע ירידה מהארץ. אני חייב להגיד שאחרי חינוך שכזה הרעיון לעבור ללונדון לא בא לי ממש טבעי.

למרות כל המגבלות החברתיות, הטאבו והקושי לעבור למדינה חדשה החלטתי ללכת על זה כי בקס נהפכה לחלק מחיי ולא יכולתי לוותר עליו. לי הייתה ויזה לאנגליה, לבקס לא היה סיכוי לקבל אחת לישראל אז החלטנו על לונדון. המשפחה מאחוריי תומכת ואוהבת תמיד.

השנים הראשונות בלונדון היו מאין הרפתקה מסובכת שכללה את מציאת הזהות שלי כישראלי שגר בחו״ל (התמודדות אישית לא פשוטה), מציאת עצמאות אישית (פעם ראשונה שאני לא גר בבית – הצבא לא נחשב) ומעבר לעיר ענקית עם אין ספור אופציות וקשיים. אני חייב לומר שבקס הייתה אדירה. היא עזרה לי עם האנגלית, כתיבת קורות חיים, מציאת דירה והכי חשוב היא דאגה שיהיו לנו חברים שאני ארגיש בבית.

לאחר בערך שנה, מצאתי עבודה מעולה בשגרירות הישראלית בלונדון שנתנה לי הרבה ביטחון עצמי ואופציות לעתיד. עבדתי במחלקת הלוגיסטיקה שדאגה לכל המנהלה של הדיפלומטים, השגריר וחיי השגרירות. לא יכולתי לבקש עבודה יותר טובה שנתנה לי בית עם ישראלים נוספים שעבדו בשגרירות כשלרובם היו רגשות דומים לשלי. העבודה בלוגיסטיקה הייתה קשה, הרבה סחיבות, הצעות מחיר, ניהול מחסן ונסיעות מנהלתיות אך גם מאוד מאתגרת ומתגמלת.

אשתף אתכם בסיפור אחד שמסמל בשבילי את החיים בשגרירות ישראל בלונדון. מידי שנה, נהוג בעולם הדיפלומטי לשלוח כרטיסי ברכה עם מתנה סימלית לאנשים בריטים חשובים שכל דיפלומט היה בקשר איתו במהלך השנה. מחווה יפה, אך משום שהשגרירות היא משרד ציבורי בלי תקציבים גדולים תמיד ניסינו לחסוך בעלויות. לכן לקראת הקריסטמס ישבו במשרד שלי מעל 100 מתנות שאני וחבריי למחלקה היינו צריכים לתת באופן אישי בכל רחבי לונדון לקהילה היהודית בצפון, לספקים של השגרירות במזרח ודרום לונדון, למכובדים במערב העיר ולדיפלומטים במרכז העיר. פרוייקט המתנות היה קריעת תחת וכל שנה לקח לנו אין סוף זמן להוביל את כל המתנות ליעדן. למרות הקושי והתסכול, כמו רוב העבודות בלוגיסטיקה, היו גם רגעי אור משמעותיים ומעוררי מוטיבציה. כמו רגע אחד שעל המתנה קראתי את הכתובת הבאה:

למי שלא יודע, זוהי הכתובת של בית ראש הממשלה הבריטי.

דיברתי עם אנשי הביטחון של השגרירות שיתאמו את הגעתי למרכז הדואר של בית ראש הממשלה. כשהגעתי לרחוב המפורסם בעולם, הלכתי לשער הביטחון בכניסה לרחוב הסגור בבריקדות וגדרות. המשטרה המקומית מצאה את השם שלי ולאחר בדיקה בטחונית נכנסתי לרחוב. שאלתי את השוטר איפה בית הדואר בו אוכל להשאיר את החבילה והוא אמר שאין כזה. פשוט תלך לכתובת הרלוונטית ותדפוק על הדלת. לדפוק על הדלת של הבית הכי מפורסם בבריטניה??? איזו התרגשות. הלכתי לכיוון מספר 10 שזיהיתי בשניות, עם עץ חג מולד מדהים ביופיו ממש ליד הדלת. דפקתי על הדלת בעונג ונתתי את החבילה לדורמן שזיהה את ההתרגשות בעיניי. הוא אמר תודה וחייך. מעבר לרחוב הבחנתי בצלם של חדשות סקאי שארגן את הציוד שלו לפני השידור וביקשתי ממנו לצלם תמונה.

יש לי מלא סיפורים כאלו ואני מרגיש ממש בר מזל שזכיתי לעבוד בשגרירות ולקחת חלק מהעבודה החשובה של משרד החוץ.

לאחר שנתיים בשגרירות, החלטתי שהגיע הזמן למצוא עבודה אחרת, גם כי הכסף לא היה משהו וגם כי הגיע הזמן לפתוח את הכנפיים ולנסות לעבוד באנגלית. לא עבר הרבה זמן ומצאתי עבודה מעולה שכללה נסיעות לחו״ל, חופשות מדליקות והרבה צ׳ופרים. אחרי שנתיים שם, הרגשתי שזה לא אני. גם אני וגם בקס הגענו להרגשה של מיצוי של חיינו בלונדון, עבודה קבועה מהבוקר עד הערב ומהלחץ היום יומי. לא רק לחץ פיננסי אלא לחץ חומרני. לחץ של לרצות יותר דברים. מחשב חדש, אייפד, איפון, דירה גדולה, מכונית, שעון, חליפות וכו׳. זה מאוד מפתה.

מידי פעם הייתי רץ הביתה מהמשרד (בסביבות שעה) דרך רחוב Knightbridge בו שוכנת חנות הארודס (חנות הכלבו היקרה בעולם) עם עשרות למבורגיני, פרארי ודואקטי חונות בצידי הרחוב. לא רציתי את הכל, אבל רציתי טיפה יותר וכשהיה לי טיפה יותר, אז רציתי קצת יותר. אני יודע שזה טבעי, אבל לא רציתי להיכנע למרוץ החומרני הזה (זה לא הרכב שלי :-))

בקס תמיד טובה בלקבל החלטות והיא התחילה לעבוד על התוכנית החדשה שלנו. היא התחילה לכתוב בלוג באנגלית ״The Ordinary Adventurer״ להוכיח לכולם שגם מישהי רגילה יכולה להיות הרפתקנית. אני באיחור אופנתי, התחלתי לכתוב את הבלוג הזה ולעבוד על חברת הקמת אתרים ובלוגים בשם בלוגים;. באוגוסט 2016 עזבתי את העבודה שלי, יצאנו לטיול באירופה, הלכנו את שביל ישראל, התנדבנו באפריקה ועשיתי קורס הצלילה מתקדם דייבמסטר בהונדורס.

עכשיו אני בדרך לגואטמלה, לעיירה קטנה בשם סן פדרו, בה לפני שבע שנים, פגשתי את בקס ששינתה את חיי לתמיד. מבחינתי זהו סוג של סגירת מעגל יפיפיה של גיל אחרי צבא וגיל של היום. אני מאוד מתרגש…

השיר שלנו: