#3 – בועט כמו זומבי

  • איפה גיל: סיאטל לפורטלנד
  • ימים מתחילת המסע: 7
  • 598 מתוך 2,500 ק״מ
  • מצב רוח: טוב
  • מצב השרירים: בינוני

הגענו לסיאטל העיר הגדולה הראשונה במסע שלנו וצ’רלי וקרול ארחו אותנו ליומיים הקרובים.

אחרי 283 ק״מ יש לנו סוף סוף שני ימים חופש… איזה תענוג!

את היום הראשון בילינו בחצי יום סיור בעיר סיאטל. ביקרנו בשכונות המיוחדות של העיר, נקודות תצפית ונקודות היסטוריות שוות ביקור. ראינו את הטרול של סיאטל, שוק האוכל והדגים המפורסם, סניף הסטארבקס הראשון, הבית הצף מ״נדודי שינה בסיאטל״ ומלא חנויות חוקיות למריחואנה לשימוש אישי.

בחצי השני של היום בילינו בביקור בבניין הכי גדול בעולם, מקום שחיכיתי לבקר בו כבר הרבה זמן – מפעל המטוסים של חברת בואינג. ביקרנו במספר האנגרים מפלצתיים וראינו עד כמה מסובכת מערכת הרכבת המטוסים. ממש כמו פאזל של מיליוני חלקים. באופן אישי הרגשתי גאווה לאומית כשראיתי את המטוס החדש של אל-על בשם ״בת-ים״ בשלבים האחרונים של הבנייה.

תודה ל Tours Northwest על שני הסיורים המדהימים האלו – אם אתם בסיאטל אני ממליץ בחום!!!

לאחר יום מנוחה נוסף, בו בעיקר התרכזתי בכתיבת פוסטים לבלוג ובניית עמוד נחיתה למסע שלנו, חזרנו לקורקינטים והתחלנו לבעוט לכיוון פורטלנד במדינת אורגון.

כמה ימים עברו בלי מאורעות גדולים חוץ מבערך 8000 בעיטות בממוצע ביום.

בעיטה אחר בעיטה אחר בעיטה.

לא כל המסע שלנו עובר בערים יפיפיות וטבע מרהיב – הרבה ממנו עובר באזורי תעשייה, עיירות שכוחות וכבישים שוממים.

לקראת סוף יום מעייף אחד, הבחנתי באורות כחולים מהבהבים ונאלצתי לצאת מטראנס הבעיטות שנקלעתי אליו בימים האחרונים.

הכביש חסום. מה חסום? אני שואל את עצמי וישר חושב על העיקוף הפוטנציאלי שיאריך לנו את היום הזה שלא נגמר.

לאחר שהתאפסתי, הבנתי שיש שריפה באחד הבתים ברחוב ולכן המהומה. החלטנו לעקוף את המחסום בהליכה דרך השדה ולא לעקוב אחר השלטים של עיקוף המשטרתי. לא עבר רגע עד שמישהי (שמסתבר שהיא בעלת השדה) התחילה לצעוק Trespassing. מילה שכל אמריקאי לומד בכיתה אלף. חלק מהאמריקאים כלכך דומיננטיים בנוגע לשטח שלהם שזה משגע.

בכל מקרה אמרתי סליחה והמשכנו אל מעבר המחסום בצד השני שם חיכה שוטר חביב.

התחלנו לדבר עם השוטר שהתלהב מהמסע שלנו ואפילו לקח סיבוב על הקורקינט. הוא מאוד רצה לעזור אז הוא התקשר למוטל הקרוב כדי לבדוק אם יש מקום פנוי לילה ואם הם יכולים לתת לנו הנחה.

אחרי מספר ימים מעייפים החלטנו שמגיע לנו לנוח כמו שצריך. אגב, לא קרה כלום לאף אחד השריפה והכל היה בסדר.

https://www.whereisgil.co.il/wp-content/uploads/2018/06/img_4935.mov

כמו ישראלים טובים העמסנו את התיק בסנדביצ׳ים וחטיפים מארוחת הבוקר של המוטל שהספיקו גם לצהריים ויצאנו דרומה.

לא היינו בטוחים איפה נישן בערב אז במהלך היום התקשרתי לכמה אתרי קראוונים כדי לראות אם הם יקבלו אותנו. Toutle River RV Resort אמרו שיש להם מקום במחיר סביר והם אמרו שיש להם ג׳קוזי ובריכה!

מאז שיחת הטלפון הזו כאבי הרגליים נעלמו ברגע ושנינו טסנו לכיוון הג׳קוזי. כשהגענו לאתר לא הבנתי למה המקום כלכך ריק אבל במהרה הבנו למה: בצד אחד של האתר יש כביש מהיר ומצידו השני מסילת רכבת עם רכבות ללא הפסקה לכל אורך הלילה. בכל פעם שהרכבת עברה האדמה ממש רעדה וכמובן שהתעוררנו בבהלה. שנינו קמנו גמורים בבוקר אבל שמחים להתקדם לכיוון פורטלנד.

https://www.whereisgil.co.il/wp-content/uploads/2018/06/img_4976.mov

החלטנו שבמקום לבעוט שישה ימים ברציפות ולקחת יום חופש אחד בפורטלנד נסיים את המקטע בחמישה ימים ואז נרוויח עוד יום מנוחה בעיר. אני עדיין לא בטוח מה עדיף, לקרוע את התחת לזמן קצר יותר ואז לנוח יותר או לבעוט ברגוע ולנוח פחות. מבחן הזמן יעיד.

התקרבנו לגשר המחבר בין מדינת וושינגטון ואורגון. הגשר היה נורא עמוס, מאוד צר, מאוד מסוכן ובקושי משום בשוליים. למרות שהנהגים היו יחסית סובלניים שנינו הרגשנו מאוד חשופים לסכנה. שמחתי מאוד לסיים עם הגשר ולהגיע לאורגון בריא ושלם… זה לא היה בדיוק מה שפינטזתי עליו כשדמיינתי את חציית הגבול.

משום שבקס סידרה לנו את מקום הלינה בפעם האחרונה, הפעם היה תורי למצוא לנו גינה נחמדה ללילה האחרון שלנו לפני שנגיע לפורטלנד. בסוף היום הגענו לעיירה קולומביה סיטי השוכנת על נהר קולומביה והסתובבנו בין הבתים. האסטרטגיה שלי היא שעדיף לפנות למשהו שנמצא מחוץ לבית שלו מאשר לדפוק על הדלת. כך יותר קל לפתוח בשיחה לראות שבעל הבית נורמלי.

לאחר כמה דקות של חיפושים ראיתי משהו עובד בגינה של בית חמוד ונתתי את הפיץ׳. לא לקח הרבה זמן עד שדייב אמר כן והמליץ לנו על מקום נוח בגינה שלו. מאוחר יותר בערב הוא ואשתו הביאו לנו מרק חם טעים. בבוקר הם הביאו לנו קפה חם – איזה אנשים טובים פגשנו על כה בדרך!


אני ובקס מגייסים תרומות עבור העמותה Africa’s Children in Education כדי לעזור לבנות בית ספר בכפר קטן בטנזניה. זהו מקום שביקרנו בו כבר פעמיים ואני יודע אופן ישיר כמה הילדים הנפלאים בכפר זקוקים לו.

אם קיבלתם השראה מהמסע שלנו אני אשמח אם תעזרו לנו להגיע ליעד גיוס הכספים שלנו – (אין תרומה קטנה מידי) אז כנסו ללינק הבא כדי לראות עד כמה גייסנו עד כה וכדי לתרום:

http://justgiving.com/kickingthestates

תודה רבה!

איפה גיל? בפורטלנד.

תודה שקראתם את הפוסט שלי. אני שמח שיכולתי לעזור ולתת לכם קצת השראה לחיים וטיול הבא שלכם!
אם יש לכם שאלות או אתם רוצים לומר משהו, אני אשמח אם תשאירו תגובה (ממש פה למטה)!

רוצים לשמור על קשר ולקבל עדכונים, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם או בפייסבוק רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי!
הירשמו פה לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל טיפים על יעדים חדשים, מאחורי הקלעים ומדריכים שימושיים!

תודה על התמיכה בבלוג ״איפה גיל?״ - טיול מדהים!

9 מחשבות על “#3 – בועט כמו זומבי”

  1. אני קוראת אותך גיל ואתם פשוט אלופים! למרות שאני חוזרת על המילה הזו שוב ושוב..
    נשמע כחוויה ע- נקית .
    אני תוהה מה יהיה מצב הרגלים שלכם בסיום המסע..

    הגב
    • תודה רבה על הפרגון! בסופו של דבר אני מקווה שנצליח לגייס מספיק כספים כדי לעזור לבית הספר בטנזנזיה באופן משמעותי.

      הגב

כתיבת תגובה